אשליית המוניטין

מחמאות הדדיות ‑ במקרים רבים על לא כלום . כל אירוע אקדמי רשמי נפתח ב"מי שבירך", שבו מהללים את הדובר ומונים בפירוט רב את תואריו והישגיו בדברי הימים . אבל בעידן השקיפות והישירות אנשים סבלנים פחות לכרכורים מייגעים . העולם עובר לקז'ואל, והאקדמיה נאלצת ליישר קו בהדרגה . מעונות סגל נעלמו זה כבר מנוף הקמפוסים, וגם מועדוני סגל עם כרטיסי חבר הולכים ונכחדים . האקדמיה כבר אינה מועדון סגור של מיוחסים, גם משום שפרופיל המדען התגוון מבחינה מגדרית, גזעית, מוצאית וגילית . הקתדרות והמשרדים המהודרים נעשים קטנים יותר ומרשימים פחות, ואפילו הנוהג של סטודנטים לפנות למרצה בתואר "פרופסור" מתפוגג ונמוג, כמו טקסי כבוד נושנים נוספים . תדמיתם של הפרופסורים מתכווצת, ואיתה גם המוניטין של המקצוע, בשל עוד כמה גורמים :  המוני מגיסטרים, דוקטורים וגם פרופסורים הופכים מדי שנה את התארים שנחשבו בעבר למיוחדים במינם לנפוצים . יתר על כן, כפי שאנחנו מתארים לאורך הספר, רבים מהמוסמכים הם לא יותר מחמורים נושאי ספרים ולפעמים אפילו חמורים ללא משא . לא בלתי שכיח למצוא היום דוקטורים שהם במקרה הטוב one narrow track mind ובמקרה הרע נטול...  To the book