כציפור נודדת מקינה: מאמר לקראת ההתנתקות

| 179 | לקחוה עימם, השכינה עצמה יצאה לגלות ונדדה עם היהודי המגורש, ומתוך כך ההשראה האלוקית לא יבשה לחלוטין . לכן האבדן הקשה הוא אבדן הביתיות, התחושה ש׳אין לי מקום׳ . הבית מסמל את ההיות אצל עצמו, השייכות . האבדן הוא לא רק של המקום הפיזי, אלא של עולם החיים ; החברה, אורח החיים, אמונות, בקצרה : סביבת החיים המעניקה לנו את זהותנו העצמית ואת המשמעויות העמוקות והאינטימיות שלנו . אבדנה משול לאדם שפותח אלבום תמונות בהן מקופל עברו, משפחתו, רעיו וידידיו ; הוא פותח את האלבום, אבל דבר בו לא נפתח . הפרצופים מהעבר שוב אינם אומרים לו דבר, הוא חש זרות . וכאן הכאב העמוק, השכחה האמיתית והפרת הברית . הרגע של הדפיקה האכזרית על הדלת הקוטעת את הרצף של המשכיות הזמן, הילד שיקום לבוקר שאחרי וידע שילדות גן העדן שלו קופחה במחי יד, ששוב לא תחזור . הוא יוצא לגלות שאולי אף פעם לא ירפא ממנה, גלות שאולי תהפוך למום קבוע . האם תהפוך למוגלת שנאה ? או, כפי שקרה בגלויות שעַמֵנו גלה, תהפוך לרוך ולפתיחות, כלומר לחסד ? כמו זר נחשבו אני מכיר לא אחד ולא שניים, ואני ביניהם, שהימים הללו עוברים עליהם בחרדות וסיוטים, לאו דווקא משום ...  To the book