אמירה מדגישה את הדרך הארוכה שנכון לעשות עם התלמידים : "היה לי תלמיד שבא ממשפחה אנאלפביתית, שלא ידעו שתלמיד צריך ללמוד גם בבית ולעזור לו בתרגולים . דיברתי איתם כמה פעמים, הזמנתי אותם לשיחות בארבע עיניים והסברתי להם על חשיבות התמיכה והעזרה לילד מצדם . לצערי, השיחות לא הועילו, אז לקחתי על עצמי לעבוד איתו יותר, ולפעמים מצאתי את עצמי עובדת עבודה כפולה עם התלמיד . לאט-לאט גיליתי את נקודת האור שלו . גיליתי שהוא אוהב לצייר . השתמשתי באהבה שלו לציור כדי להעמיק את תהליך הלמידה שעשינו יחד . פתאום ראיתי לנגד עיני תלמיד שהתחיל להאמין ביכולות שלו והתקדם מתלמיד מתקשה לתלמיד בינוני ולבסוף אף לתלמיד מוביל . עדכנתי את שאר המורות שהתלמיד צריך השגחה ותשומת לב עודפת, כדי שיישאר מוביל, וגם עקבתי בעצמי אחר ההתקדמות שלו . הייתי מאוד מרוצה . התהליך הזה השפיע עלי והבנתי עוד יותר מבעבר שעבודת ההוראה היא מחויבות כלפי כל תלמיד . אסור להעלים עין ממצב מורכב, אלא ההפך הוא הנכון . צריך לפקוח עיניים, לשמור על התלמידים, לגלות את נקודות האור שבתוכם ומהן להצמיח ולקדם אותם . תלמידים כאלה צריך ללמוד להכיל . ההכלה היא שנותנת...
To the book