הסגנון האקדמי

השאיפה לאובייקטיביות מסבירה מדוע בכתיבה אקדמית עדיף לרוב להשתמש בגוף שלישי ולא בגוף ראשון . עם זאת, בניגוד למה שרבים סבורים, לעתים מותר ואף רצוי להשתמש בגוף ראשון, בעיקר כאשר מדובר בלקיחת בעלות על חידוש או על תוספת שלכם לידע הקיים : "אנסה להראות כי", "לטענתי . . . " מתינות "טיעון חלש - לצעוק" . אלה המילים שנמצאו בשולי אחד מנאומיו של משה סנה, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית בשנות החמישים . רעיון דומה אפשר למצוא גם באמירה הלטינית : "קיסר כועס כי קיסר אינו צודק" . אל תכעסו, תצדקו . אל תצעקו, הביאו טיעונים חזקים . המתינות חשובה כדי שלא תסגירו את חוסר הביטחון העצמי שלכם, אבל גם כדי שלא תפגינו ביטחון עצמי מוגזם, שמעיד על התלהבות יתרה, על יהירות ועל היעדר בגרות . לכן הימנעו ככל האפשר משימוש בסופרלטיבים כגון "בוודאי", "אין ספק ש . . . " "בכל המקרים", "מאז ומעולם", "תמיד", "אף פעם", "כל מומחה יעיד כי . . . " בעיקר הימנעו מסימני קריאה . דברי חכמים בנחת נשמעים . התרופה לנחרצות מוגזמת היא החלפה של סופרלטיבים בביטויים מסייגים כגון "בדרך כלל", "לרוב", "ייתכן", "בערך", "כ", "סבור ש . . . " "לעתים",...  To the book