הדרך ל”דְבֵלָה”

גיליון ,87 תשרי תשפ"א, אוקטובר 182020 סיפור אישי / 47 שנים למלחמת יום הכיפורים "כרמל דוכס" הייתה הגרסה המתקדמת ל"סוסיתא" ורק הדור שלנו זוכר את האוטו הזה . המכונית הייתה שיא הפינוק של סא"לים באותם ימים, מנוע צנוע ומרכב פיברגלס, שהיה אהוד על גמלי הנגב כמזון לעת מצוא . . . התחלנו לנוע על הצירים העמוסים בשיירות וכלי-רכב וכל מעיינינו נתונים להימנעות משקיעה בחולות וגרוע מזה : מלהידרס על ידי רק"ם . בימי אוקטובר מתקצרות שעות האור ולכן הגענו לרפידים בחשכה מוחלטת . רפידים הופגזה כבר על ידי טילי "פרוג" שהותירו שובל אש, שאִפשר לזהותם ומשהגיעו לאזור היעד כבה המנוע והיה ברור שהטיל מתחיל להנמיך . עד כאן פיזיקה פשוטה ( 3 או 4 יחידות . . . ) אבל ההתנהגות בשטח הייתה כלקוחה מעולם אחר : "כוווו . . . לם" ניסו ליירט את הטילים האלה בירי מכל הבא ליד, כמו חתונה באחד מכפרי המשולש . נכנסתי למפקדת האוגדה לשאול איך אני וה"דוכסית" שלי עולים ל"דבלה" שבאום-חשיבה . למדתי שהדרך ל"דבלה" סגורה עקב הימצאות כוחות קומנדו מצרי על הצירים . הצטרפתי לשיירה שטיפסה להר ובחסותה הגעתי ל"דבלה" . כך, שעות רבות לאחר שעזבתי את באר-שבע ...  To the book