|
|
פרק חמישה-עשר : המחשה מופלגת ( סוּפּר-ריאליזם ) 999 להפרזה כמוסכמה פיוטית או כקישוט . ההפרזה בשיר המאוחר היא כחתירה למיצוי מלא של המציאות, מתן פנייה ללא כחל וסרק, ואין היא בגדר של קישוט או ביטוי נלהב . מכאן גשר בין השיר המאוחר הסופר-ריאליסטי, ובין השיר המאוחר המופשט או הסוריאליסטי . בהמחשת-היתר יש, בסופו של דבר, פריצה של גבולות תחומים ומקובלים . ציור מדויק ביותר של המציאות כאילו משנה את ממדיה, את צביונה, כפי שעושה השיר המופשט . מובן מאליו שקיימות דרכים נוספות לזיהויו של השיר המוחשי כשיר בעל צביון חדשני : ההסתלקות מתבניות סימטריות יתר-על-המידה, שימוש ב״חללים" בין מילים, וכיוצא באלה . ההפרזה באמצעי ההמחשה, אם היא נעשית באמצעות ערבוב ממדי הזמן ( אנכרוניזם ) , יכולה ליטול עלילה שלמה ולהציגה בצורה חדשה . כך, למשל, בשירו של אהרן אמיר, ״השונמית״ : זָקֵן שׁוֹבָב, אָמְרָה, שׁוֹבָב זָקֵן . בָּא בַּיָּמִים, אַתֶּם אוֹמְרִים ? בָּא בַּלֵּילוֹת ! כָּזֶה מַצְחִיק . וּמְצַחֵק כְּמוֹיֶלֶד קָטָן . . . לשון הדיבור של ימינו בפיהם של גיבורים תנ״כיים יוצרת תולדה של שנינה והיתול . המחשת-יתר של הדמויות, אורח...
To the book |
|
|