|
|
פרק שביעי : בשורה, מוסר השכל, אידיאה 977 נוֹשֵׁם סַהֲרוּרִית וּמְקַלֵּחַ הַדָּם, עַל פִּי הַפֶּצַע אָנוּס כִּבְ-ח' יְמֵי הַבְּרִית, וְיָדַעְתִּי : בִּי, מֵעָלַי וּמִנֶּגֶד אַתָּה וְאֵין טַעַם לָנוּ . המסקנה היא מן ה׳אני׳ אל ה׳אני׳ — אין בה כדי לקבוע הלכה או תביעה לזולת . כך גם בשירו של בן-ציון תומר "נוסח", המציג דור מול דור מתוך השתאות של בן לנוכח הוויית האב וקבלת דין העליונות של עבר הנעלה במהותו מן ההווה . אפילו בשיריו של אנטון שמאס, המוגדרים "שירים לאבי", לא מופיע היחס האישי העמוק לאב כצו מחייב כלפי ה"אני-השר" או הזולת . "אבי מת בקיץ, והחיץ בינינו הולך מאז ונהרס" . מדובר במשורר, שבעיית המתח בין הבן לאב היא אצלו כפולה ומכופלת . זניחת שפת האב והאם וכתיבה בעברית במקום בערבית ( "ובפי שפה אחרת, לא מאמי ולא בדמי" ) , ומידת פתיחות גדולה כלפי ערכיה של החברה שבשפתה נכתב השיר . אך השיר מעוגן ברשות היחיד כמסקנה עצמית . קיים ׳אני׳ מבוגר שפנה לדרכו המשוחח עם ה׳אני׳ המוקדם שבו, המוגדר כילד, וכצלע שלישית מצוי האב : אָבִי נִצָּב בַּדֶּלֶת וְאֶחָד מִשְּׁלָשְׁתֵּנוּנִכְנָס . המשולש הוא פרטי, אישי, והש...
To the book |
|
|