פרק חמישה־עשר: סיכום וחתימה

798 תוספות : מסד וטפחות המשחק' ) בדבר הזהות שבין פולחן למשחק, הרי ניתן לומר כי החלשת מקומו של הפולחן בחברה בת-זמננו מפנה מקום להתגברות המשחק והתבצרותו כגורם ראשי בהבעה לכל סוגיה . חירותו של האדם מועתקת מן האלוהות כלפי עצמו . ה"אני-השר" מגביר את חירותו, הן בהופיעו כדמות בשיר או כ״אני משתמע" בעל השיר, זה שהעניק לשיר את צורותיו . גם הוויות שאינן אלוהיות, כמו לאום, נופי מולדת, או חזון חברתי — הפתוס שנלווה אליהן בשיר הישן נלקח מהן בשיר המאוחר יותר . ניתן לתלות זאת במעבר החברה הישראלית מֵחברה חלוצית לחברה, שבה דעתו של הפרט נתונה יותר לסיפוק משאלותיו האישיות . קיימת גם התופעה של בני מהגרים הזונחים את השפה הנלהבת, שפת המהפכה שליוותה את אבותיהם, והמעדיפים שפה פחות נלהבת משלהם . אף קיימת ההשתחררות או המנוסה מדיוקן ה׳אני-הכפות׳ הטרגי, שציין את שירת העבר . הבריחה עשויה, כמובן, להיות ארעית בלבד, ובתנאי חירום ומצוקה חדשים יעלה הדיוקן הכפות ביתר שאת ויחזיר את הפתוס לשיר . מצד אחר, תופעות חברתיות שליליות, אלימות כלפי אדם ואלימות כלפי הנוף, מעוררות תגובות אלימות שכנגד . ההיתול התוקפני יכול לשרת כהלכה ש...  To the book