|
|
פרק שלישי : נתן אלתרמן — תיבה מזמרת — דרך ועת 481 ניסוח הניסוחים של מהות השיר לפי אלתרמן הוא, בלא ספק, בדברי הבכור שבין עשרת האחים : כִּי לֹא עֶבֶד הַשִּׁיר וְאַשְׁרָיו אִם פָּרַק צִוּוּיִים וְעֵצוֹת כְּמוֹרֶסֶן וָמֶתֶג, אֲבָל מַה חֵרוּתוֹ ? הִיא חֵרוּת הַבָּרָק הַנִּרְצָע לְחֻקֵּי הִצְטַבְּרוּת וָמֶתַח . אין לראות בבית זה משחק דיאלקטי פשטני, הבא מצד אחד לדגול בשמה של פואטיקה משוחררת מכל עול, ומצד שני לכבול אותה לחוקים, שעוצמתם היא כשורש תהליכי ההוויה והיקום . גם הרישא מדברת על צווים שניתן להמשילם לרסן ומתג, לאמור, משעבדים ומנמיכים . ואילו הסיפא מוסיפה את מעופו של הברק, החופשי והמשוחרר, למשחק הדימויים . שני הטורים הראשונים מביטים למטה ; שני האחרונים לקוחים מלמעלה . קביעת החוקה של השיר בספירה שבּין חירות גמורה לשעבוד נרצע, כמה פנים לה . פניה לתהליך היווצרותו של השיר . כאן ניתן להקביל את נקודת המבט של המשורר העברי לזו של בודליר הצרפתי, שהמשיל את העמל המושקע בשיר לזה של רוכב הגבהים בקרקס . הקהל רואה את הביצוע המושלם, וחושב כי הוא פרי הרגע . באמת, ההישג המרהיב הוא תולדה של עבודת פרך, אימונ...
To the book |
|
|