|
|
פרק שני : ש . שלום — שיר בן פלא 457 בכך . אבל הסמיכות המקראית מלמדת על טיבו הנעלה של הקול, על מקור סמכותו . ההיענוּת לקריאה קובעת זיקה של שליח ושולח בין בעל האור ובין מי שנוטלו בידו . גם שיר היחיד מצטייר אצל שלום לא אחת כפִריו של צו . השיר "הוא קורא" מכיל את הסממנים של "קולות בלילה" . הקול הקורא מאלץ לעזוב את המעון הבטוח . אבל היציאה היא אל ליל המשָּׁאון, חשכת הזעווה, בלי יסוד של אור . השיר, ההעפלה להר, הם בגדר של היענות מתמדת . הוּא קוֹרֵא — בַּסּוּפָה, בַּבָּרָד, בַּמָּטָר מַעֲנֵה-לְבָבִי לוֹמֻלְחָשׁוּמוּשָׁר . אך בשיר היחיד, השולח פועל בצו מוות, לא חיים . הוּא קוֹרֵא — וַאֲבַדּוֹן בְּחֵיקוֹהֶעָלוּם . . . הוּא קוֹרֵא — וְחָרוּץ גּוֹרָלִי וְחָתוּם . יש מקום להבחין בין מוקדם למאוחר אצל שלום . בתקופת "מי" הוא 3 קשור יותר לשיר הביטוי . פיוטו יודע את ״שירת האבדון המודרנית״ . התשובה "אני מוכן" ניתנת, שלא כמו ב״קולות בלילה" — לא אל פוקד האור לעמו, אלא אל בעל המאכלת . "אל האורב" הוא שיר ההתקדשות אל דיוקן נושא-מוות . "אַתָּה הָאָיֹם שֶׁשּׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת לֵילוֹת הַשְּׁחוֹר", לא את ההיכל ....
To the book |
|
|