פרק ראשון : חיים נחמן ביאליק — מראות שתייה 357 הסמיכות שבין הצרצר ובין ה"אני-השר" פורצת גבולות של שכֵנוּת . אנו מגיעים לתחומי ההזדהות, הקִרבה המוחלטת . הצרצר הוא המשורר, כל מה שנאמר עליו בא לאפיין את ביאליק ואת שירתו : עריריוּת ולבדיוּת, בלא אח ורֵעַ, בן או גואל . הכול, כמובן, מזווית ראייתו של הפייטן גופו . מוטיב הבדידות הוא יסוד מוּסד בשירה שלפנינו . יחידי הוא המתמיד, בודד הוא המלאך עגום העיניים, נידון ליתמות אין קץ הוא הזלזל הצונח . כראי של הַיַּתְמוּת הוא השיר היתום, הפזמון האחד, הקבוע . תחושת היחידוּת של השיר, המזמור, קיימת אצל המשורר לגבי השיר שלא הושר : עוד מזמור אחד, רז אחד, נימה אחת . אך גם השירה הגלויה, שפרצה חוּצה, חוזרת תדיר אל מחוז חפצהּהקבוע שאינו משתנה, אל מראות השתייה של הילדות . הילד הבודד הוא במרכזם של מראות אלה . יתמות השיר ואֵלם הַשָּׁר, בהצטרפם, נודע להם התפקיד הגואל, המשחרר . וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה, וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי — וּבָא הוּא בְשִׁירוֹעַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה . לצרצר, כמוהו כַּמשורר...
To the book