צומת הדמים בין דת ללאומיות

176 משפט ההיסטוריה "אחווה סובייטית אדירת היקף" שמוטת כנפיה נפרשה על פני כל הריבוי הגדול של "הלאומים המרכיבים אותה" . באסיה עדיין אפשר לשמוע את התביעות להגדרה עצמית, אבל "הקולות הללו נחלשו ואיבדו מביטחונם העצמי" . לאומים קטנים ישרדו, אם בכלל, "רק 1 ( בשנה שלאחר הופעת התחזית הזאת קיבלהכאנומליה ואנכרוניזם" . הודו עצמאות ; שנה לאחר מכן באה פקיסטן בעקבותיה ; וכעבור עוד שנה קמה מדינת ישראל ) . לאחרונה הצמיח הטיעון הזה קומה חדשה . עכשיו שוללים לא רק את עתיד הלאומיות וההשתייכות הלאומית, אלא גם את העבר שלהן . גם הפעם ניכרת כאן מופרעות האופיינית לאינטלקטואלים בלבד : נושא הדגל של הטיעון הזה הוא אמריקני, מומחה להיסטוריה של אומה אחרת, שעשה זאת באותה עת עצמה שארצות הברית חגגה בהתלהבות מאתיים שנות עצמאות . זהו תיאודור זֶלדין, אשר ב- 1976 קרא לעמיתיו להשתחרר מה"עריצויות" המחשבתיות שכבלו אותם : הכרונולוגיה, 2 הסיבתיות והקולקטיביות ; הלאומיות נכללת בעריצות האחרונה . כעבור שש שנים הוא חזר על קריאת ההשתחררות שלו : "זווית הראייה הלאומית איננה עוד בת-קיימא בחקר ההיסטוריה" . אין דבר כזה "זהות לאומית" ומעולם ...  To the book