|
|
וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי 267 תהיותיו של בן מהוות מעין ביטוי ילדי להוויית התינוק בשלב התלות המוחלטת הוויניקוטיאני : קיומו של התינוק אינו נחווה כנפרד על-ידו אלא הוא חלק מקיומה של אמו . לוּ היה קיומם נפרד בשלב זה — כלומר הם לא היו חלק מישות זהה אחת — התינוק לא היה קיים . מחשבותיו של בן בסיפור אמנם אינן מציגות את הלבד כאי-קיום אבל אין הוא מצליח ליישב את מה שנחווה כסתירה קיומית בעיניו : כיצד ניתן להיות אחר ממישהו ובכל זאת לא להרגיש לבד ? כשבן שואל את אמו אם "לא לבד לךְ לבד" היא משיבה : "אני קצת לבד וקצת עם כולם . . . וזה טוב לי, להיות קצת ככה וקצת ככה" . בן אומר בשקט : "אני מרגיש לבד", וכשאמא עונה : "אבל מתוקי, אני אתךָ ! ", הוא ממשיך למחות : "אבל את לא אני ! " . בן ממשיך לתהות על מה שנחווה בעיניו כפרדוקס רגשי בלתי ניתן ליישוב כאשר הוא מתבונן בנמלים הצועדות בשורה ומבחין ביניהן : "נמלה אחת שהולכת מהר, ונמלה אחרת שהולכת לאט, ואחת שמתאמצת וסוחבת עלה גדול ואחרת שסוחבת רק גרגר" . ואז הוא מבחין בנמלה נוספת : "היתה שם אחת, קטנטנה, שרצה קדימה ואחורה לצד השיירה . הוא חשב שאולי היא אִבדה את ההורי...
To the book |
|
|