|
|
254 פרק שני הילדה נינה בורחת מביתה לחפש אהבה ברגע שבו אמה מגינה על הכלבה מפני הקוביות שנינה משליכה עליה : "אל תזרקי על שושי קוביות," אומרת אמא לנינה . "את לא מבינה שכואב לה ? " "לא כואב לה, היא לא בן אדם," אומרת נינה . "נכון, אבל עדיין כואב לה . " משיבה האֵם . "אז שהיא תרד מיד מהברכים שלךְ", אומרת נינה . "אם את רוצה שהיא תהיה הילדה שלך אני הולכת . " כאן מדובר באֵם רואה — ולא רק את ילדתה אלא את כאבם של אחרים בכלל . אבל הילדה חשה שהמבט של האֵם הרואה את האחר בא על חשבונה, היא מקנאה וחשה לא אהובה, וכך היא יוצאת לרחוב ואינה שועה לקריאותיה של אמה לעצור . הילדה נינה פונה לעוברים ושבים אקראיים — נערה שחולפת ברחוב, איש שסוחב שתי מזוודות, שתי נשים ש"אולי הן סבתות של מישהו" — ושואלת אותם אִם הם אוהבים אותה . הנערה עונה : "בטח, מתוקה . " אבל נינה מרגישה, ככל הנראה, את הכלליוּת שבתשובה הזאת ואומרת : "אני לא מתוקה, אני נינה" . כלומר, האהבה שנינה מבקשת היא אהבה ספציפית, ייחודית, אמיתית, המופנית רק אליה ולא לכל ילדה מתוקה שהיא . בזה אומר לנו הסיפור, שהתגלות יכולה להיעשות רק על ידי אדם שיראה בסובייקט א...
To the book |
|
|