|
|
228 פרק שני לעתים קולו האותנטי של המטופל נבלע ברבות השנים בקולותיהם של הדמויות הראשוניות המשמעותיות בחייו ובקולות חברתיים המשתיקים את קולו או רותמים אותו לצורכיהם . בתהליך הטיפולי אנחנו מנסים לעשות סדר בקולות שממלאים את החלל . הקולות הרשמיים-הגלויים שנשמעים הם קולו של המטופל וקולו של המטפל, אבל מאחוריהם חבויים מגוון הקולות של האחרים ; של דמויות מסוימות שהופנמו, או קולות רחבים יותר : של צווי החברה, של ציפיות, של מוסכמות, של תיאוריות פסיכואנליטיות ואחרות . אט-אט אנחנו מנסים להפריד, לגרד את השכבות העליונות של הקולות הרמים, להגיע אל שכבות המעמקים, שם מסתתר לו — לפעמים כפוף ושקט או תשוש ומגומגם — הקול האותנטי, זה שאוצר בתוכו את הכמיהות העמוקות ביותר, התשוקות, החלומות . בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" טוען מיטשל כי רוב האנליטיקאים המודרניים עוסקים בסוג פתולוגיות הניכר בקרב אנשים אשר הסתגלו היטב לחברתם והם מתפקדים בה כיאות אלא שהם חסרים דבר-מה מהותי בחוויית חייהם, בעצם הדרך שבה הם מייצרים את חוויותיהם ומייחסים להן משמעות . הסובייקטיביות של מטופלים אלו, אומר מיטשל, נתפסת בעיניהם כפגומה ( מיטשל...
To the book |
|
|