ג. לדבר דיכאון: דליה רביקוביץ ואלחנדרה פיסארניק

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן 143 אינם מעוררי עניין עוד, והעולם נצבע בצבעים כהים וחדגוניים . זאת אומרת, שהקושי איננו רק במציאת מסמן לרגש הדיכאוני-תהומי בשפה אלא עוד לפני כן : במציאת מסמן פנימי, בהגדרת הרגש של הסובל ממנו ותחימתו הפנימית עבור עצמו . המשוררת דליה רביקוביץ תיארה את דיכאונה שלה בריאיון עיתונאי לאילת נגב במילים אלו : "כשאני בדיכאון, זה ארבע מיתות בית דין . אני נשרפת, אני נסקלת, אני נחנקת, אני טובעת" ( נגב, 1999 ) . מתיאור זה עולות תחושות אוזלת היד והאין-אונים שבדיכאון ועולה תחושת מוות עמוקה שאין לה תחימה ואין לה קצה והיא חובקת כול . הדיבור האיטי והשוקע בעצמו של האדם הדיכאוני, טוענת קריסטבה, איננו ניסיון לסגת מאינטראקציה עם זולת אלא דווקא ניסיון לבטא במדויק את עולמו הפנימי : דיבור ראשוני, הברתי, פרגמנטרי ואיטי . דיבור זה מבטא אולי את האין-אוויר שבלהישרף, להיחנק, לטבוע . עבור הסובייקט הדיכאוני, אומרת קריסטבה, המסמנים נטולי משמעות משום שאין הם קשורים לעקבות הסמיוטיים שבנפשו . כלומר, המסמנים החיצוניים של ...  To the book