ב. "אִשָּׁה שׁוֹתֶתֶת דָּם שֶׁמְּדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ בְּשָׂפָה שׁוֹתֶתֶת דָּם" — לדבר את העולה על גדותיו: שירתה של חדוה הרכבי

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן 117 חלקים "עולים על גדותיהם" אצלם שייתכן שלא התאפשר עד כה לקרוא להם בשם . עצם ניסוח חוויות מעין אלו בשפה תורם הן לאפשרות ביטויָן והן מקנה להן גודל וגבול ובכך הופך אותן לניתנות לתחימה ולכאלו שניתן למצוא להן מובן ופשר . בנוסף, צורת ביטוי ייחודית זו מפעילה בתוכה את הכמיהה לאחדות : הן הכמיהה לאיחוד בין הדוברת לנמענת — כפי שניתן לראות בשירים רבים של הרכבי — אך יותר מכך : כמיהה לאחדות בין הרגש העולה על גדותיו, הבלתי ניתן לתמלול ובין ביטויו בשפה . בחלק זה אדגים דברים אלו על כמה משיריה של חדוה הרכבי . ביטוי הבלתי ניתן לתמלול באמצעות טאוטולוגיה שמותמרת משפה פרטית להתנסות פרטית אפתח בשיר ששמו "אוי מתאֵר" ( הרכבי, 2009 / ,1981 עמ' 74 – 75 ) . השיר נפתח בשורה טאוטולוגית, המאפיינת את כתיבתה של הרכבי : "אוי מתאר את אוי" . ניסוח זה מצביע למעשה על כך שאין דרך נוספת לתמלל אֶת "אוי", שהרגש שעליו הוא מצביע הוא בלתי ניתן לתמלול אלא באמצעות מילה המהווה מחווה של צער : "אוי" . האמירה המובלעת במשפט הזה היא...  To the book