לפרוש כנף

146 | איים של סיפורים - נרטיבים אישיים ומקצועיים של מטפלות ומטפלים באמצעות אומנויות אני נושמת נשימה עמוקה והולכת לעבר הדלת כדי להזמין את ירון ( שם בדוי ) למפגש . הוא הגיע בשבוע שעבר יחד עם חבר . החבר עזב את הגן, ומהיום והלאה זה אני והוא – מפגש פרטני . . . ירון נכנס לחדר, כולו מכווץ, לא יוצר קשר עין . אני חשה מייד את המתח באוויר ואת הרצון שלו לברוח : לברוח ממני, לברוח מהחדר, לברוח מהגן, לברוח מהעיניים של עולם המבוגרים . שלא יסתכלו עליו . . . השקט שלו כאילו ממלא את החלל בזעקה : הצילו ! הצילו ! הצילו ! אני עומדת מולו ומציעה לו לספר, לשחק . אני מרגישה שקולי נחלש . תחושת עמימות אופפת אותי . . . כל הידע והניסיון שלי כאילו נשארו מחוץ לחדר . אני חשה קטנה ומפוחדת מולו, מנסה למצוא איזה קצה חוט . הוא עומד ליד החלון : פניו מופנות החוצה, מבט זגוגי בעיניו . הבטן מתהפכת לי . אני לא יודעת מה לעשות . ירון אינו מגיב לאף אחת מההצעות שלי . האוויר בחדר דחוס, המתח בלתי - נסבל . . . חיי המקצועיים עוברים לנגד עיניי . אני נזכרת בילד שהתמודד עם דחייה חברתית : בנינו ביחד שריון, ואחר כך השריון היה לחלק ממנו . אני...  To the book