"לנֶצח משהו ממך הולך איתי": הייצוג האומנותי כזיכרון חָרוּת בתהליך ההתמודדות עם אובדן

96 | איים של סיפורים - נרטיבים אישיים ומקצועיים של מטפלות ומטפלים באמצעות אומנויות בצעירותם את מולדתם ואיבדו את הקֶשר למקום שגדלו בו ולתרבותו . בדרך כלל יש כמיהה של המטופל לשחזר את התקופה שקדמה לאובדן ( להיזכר, לחוש, לגעת ) , לנסות לגעת באובדן עצמו וגם להצליח להשלים עם מה שאבד ועם מה שנשאר . גיליתי כי שפת האומנות, כמו גם הביטוי האומנותי באמצעות שפה זו, מאפשרים למתמודדים עם אובדן לחוש קִרבה גדולה ביותר לחלק החסר דווקא, זה שאבד . הבחירה לנהל דיאלוג מעמיק עם נושא כאוב זה ולהתמקד בו נולדה בעת שחוויתי אובדן אישי בחיי : בחודש התשיעי להיריוני ליבו של התינוק שברחמי פסק מלפעום . ילדתי תינוק מת . מותו של התינוק הוליד בי את הצורך לגעת במוות, באובדן וגם בחיים – באמצעות שפת האומנות . בד בבד שבתי לחקור את המקרה הטיפולי המתואר בפרק זה, והפעם מתוך הבנה עמוקה יותר של הצורך והדחף להחיות באמצעות האומנות ושפת האומנות את אשר אבד . בתהליך הטיפול האישי שלי חשתי כי האומנות הפלסטית אינה רק שפה, אלא עדות חיה ונראית לעין לתהליכים נפשיים . בהתמודדות עם האובדן שלי היא היוותה את ה"יש" בתוך ה"אין" הגדול . התחזקה אצל...  To the book