קצה חוט

האבן והמילה | 226 | זרות, תשושות, "יהודיות" — שצלאן דרש להשיב בשירתו ובפרוזה לתחומה של הגרמנית ? אך אנו ממהרים, והרי בקושי למדנו ללכת על חוט זה, הדק, על הקו הקרוי "המרידיאן" . וקו זה מתוח ועובר בין הקטבים, בשעת צהריים, לאור השמש המסנוורת, מסמאת את עיני המשוררים . נשוב אפוא צעד לאחור ונשקול את המתווה המסתמן בשיחתנו על נאומו של צלאן . למדנו : הפרוזה הזאת עשויה כדיאלוג, כשיחת רפאים עם השירה וההגות האירופית, אך סתורים בה מגעים וזיקות עם המסורת היהודית . קראנו : צלאן קושר את קשריו עם סיעה מיוחדת בתולדות הספרות : הוא נכנס בברית המילה עם המשוררים קצרי הימים, האבודים, הנידחים . ראשונים להם לנץ וביכנר . אך על קו זה שיערנו גם את מקומם של הלדרלין וקפקא, ועליהם צריך היה להוסיף את בנימין, שעם כתביהם צלאן משוחח, שיחת רפאים כאמור . הלכנו כך כברת דרך בשירתו של צלאן . על קו האורך של כתבי "המרידיאן", לאור ולצל "פגישותיו" עם "הדמויות" המשונות, המבעיתות, של ביכנר : לנץ, היורד מן ההרים "על ראשו" בנובלה הבלתי גמורה ; ולוסיל, אהובתו של קאמי החוזרת "כל שנה" במחזה המהפכה עם פסוק הנגד שלה, עם הקריאה שהיא מסוגת ...  To the book