ראש מדוזה

האבן והמילה | 220 | אותם לגופי אבן . זו קללת האמנות — כדי "לייצג" עליה להכחיד את מושאיה, לקטול את הנברא ולעשותו לאבן — גוף קר ודומם, חסר חיים . אך לנץ, כמו ביכנר ( וצלאן, כמובן ) , שב להעיד מן האבן, לקרוא לה לשוב ולדבר, להשתחרר מן הקללה שהטילה בה האמנות . זו האמנות ששכחה את החי, את הקונקרטיות של המצוי ושל המתכלה, ותחת זאת שבה להמירם בתמונות, בפסלים, בדיוקנאות אבן . בסיפורו של ביכנר ממשיך לנץ את סיפורו ומביא מיד "תמונה אחרת" . נקרא מתוכה : הנערות קמו על רגליהן והרסו בכך את הקומפוזיציה הנאה ; ואולם ברדתן כך, בין הסלעים, נוצרה תמונה חדשה . התמונות היפות ביותר, הצלילים העשירים ביותר, מתקבצים ומתמוגגים . רק דבר אחד נשאר : יופי אין - קץ, הלובש צורה ופושט צורה, לעולם פתוח, בלתי - משתנה . אמנם אין איש יכול לאחוז בו תמיד ולהציבו במוזיאונים ולהתוותו בתווי - נגינה, ואחר - כך להזעיק זקן ונער, ולהניח לצעירים וקשישים לפטפט על כך ולעלוז . 219 בעיניו של לנץ היופי עצמו, ממשותו של היפה, אינם בתמונה ואינם בני ייצוג . כי היופי שורר בחולף, במצוי ומתכלה לנגד עינינו, בכל פעימה, בנשימה . כל אופני הייצוג לא יש...  To the book