המריונטה

| 199 | המרידיאן כתובה כטור שירי . שורה זו ( המדברת שירה ! ) נקטעת, נפרדת מן הפרוזה של "המרידיאן", ועומדת לעצמה . כשאנו באים בפתח "המרידיאן", בדרך שתחילתה בשאלת האמנות, אנו עדים לנוסח זה : את שאלת השירה, את סוגיית המשקל היאמבי, אי אפשר לנסח אלא בהפסק, בחתך הדיבור . השיחה על האמנות מתממשת בקטיעתה, בהפסקה, בקריאה מן החוץ, בבשורת המעצר . שאלת השירה מנוסחת כעת פצועת מציאות, חתוכה, אך בת תוקף . השאלה ( מהי אמנות ? מהי שירה ולשם מה ובשם מי ? ) אינה מסתגרת עוד ב"חדר", ואינה מתכנסת רק בנוסח זה של "שיחה" . השאלה עצמה, שאלת השירה, מופסקת כעת, נפרצת ומועתקת למשלב גבוה יותר של דיבור . אך לא, אין זו בשורת המעצר עצמה, וגם לא דבריו של דנטון השב כעת אל החדר לומר : "הם רוצים את ראשי" . מדובר בלוסיל . היא הדוברת, היא הפוסקת בשאלת השירה . מדובר בלוסיל, בוודאי . אך קראנו בצעדים גדולים מדי . שורות הפתיחה של "המרידיאן" דורשות תשומת לב נוספת, והרי מדובר בהן במריונטה : בחזרתה של הבובה, המסמנת בתולדות הספרות הגרמנית לא רק את הגוף חסר הנשימה, הגוף חסר החיים של האמנות, אלא — ואנו נקראים להיזכר כעת בקלייסט ובמסה ...  To the book