הו, האמנות

| 195 | המרידיאן גיבורי המהפכה בעצם ימי הטרור היעקוביני, ימי הגיליוטינה בפריז . המשוחחים על האמנות הם הנידונים למוות . אך בשעה זו אין הם יודעים עדיין את שעומד לפתחם . או מוטב לשער : הם יודעים כי הגיליוטינה נועדה גם להם, אך לשעה אחת "שכחו" ממותם הקרב . וקאמי דמולן נושא כעת מונולוג על האמנות . קראנו שורות ראשונות מן "המרידיאן" הזוכר את נאומו של דמולן, קראנו : האמנות היא יצור מלאכותי, מצועצע, חסר נשימה ותוחלת . האמנות היא ברייה עקרה, חסרת ילדים . את מהותה של האמנות מגלמת המריונטה, בובה, גוף עץ קר ודומם, חסר חיים . זו האמנות, "אנו זוכרים" משורות הפתיחה של "המרידיאן", "ישות מריונטית", "יאמבית" ו"מחומשת רגליים" . כך בלשונו של דמולן : אם מגלפים מריונטה כך שיראו את החוט התלוי שמושכים בו כדי להניע את איבריה, ואלה חורקים עם כל צעד ושעל ביאמבים מחומשים — הרי לך דמות, משמעות ! בפתח "המרידיאן" מצייר צלאן בעקבות ביכנר את דיוקנה של האמנות, ואיך ! והרי עוד נלמד לקרוא : "הו, האמנות" ( ach, die Kunst ) . "האידאל" שבו האמנות שבויה מתבטא בתבנית ריתמית מקרטעת, מדדה וחורקת . זו האמנות שעל גיבוריה אומר קאמי ...  To the book