הֲצָרָה

האבן והמילה | 100 | * מוּבָל אֶל הַמָּחוֹז וּבוֹ הָעֲקֵבוֹת שֶׁאֵין לִטְעוֹת בָּהֶם : עֵשֶׂב, כָּתוּב בִּמְפֻזָּר, הָאֲבָנִים, לְבָנוֹת, עִם צִלְלֵי הֶעָלִים : אַל תִּקְרָא עוֹד — הַבֵּט ! אַל תַּבִּיט עוֹד — לֵךְ ! * Verbracht ins Gelände mit der untrüglichen Spur : Gras, auseinandergeschrieben . Die Steine, weiß, mit den Schatten der Halme : Lies nicht mehr – schau ! Schau nicht mehr – geh ! 90 בשורות אלו שבפתח השיר "הצרה", הכתוב עצמו כפוגה — כטקסט מוזיקלי, במחזור ווקלי ( בטקסטורה רב - קולית בעצם ) , בחזרות, במחברים ובהפסקים, בשמיטות דיבור — נכתבות תחילה גם האבנים הלבנות . האבנים, שהן סימני קבורה ומוות, כתובות בענפי העשב ( Halme ) , כתובות מפוזרות בשדה . האם זה שדה קבורה ? האם זה המחוז שאליו הובלו בני אדם ? שבויים, אסירים ? 91 האם למחוז זה, לתחומו של השיר עצמו — הטקסט — הקורא מגיע כעת ? המילים שבשיר מוטלות כאבנים . אך בבוא הקורא ( "המובל", verbracht ) למחוז, האם ידברו ? 92 האבן היא מסימני המוות השורר, וממנו ( וממנו בלבד ) נפקח הדיבור ומפציע . אולי לכך נקרא שירו של צלאן בעצם הקריאות ה...  To the book