|
|
האבן והמילה | 92 | ואילמות, האבן שהיא שארית וסימן לנפש מכונסת, שנסוגה אל תוך עצמה והייתה ל"מאובן" — גוף אטום ואפל — תיפתח ותהיה לדיבור . כי בה בעת ( ו"הגיעה עת ! " קורא כזכור שירו של צלאן ) דבר מה אצור בה, דבר מה הנועד לפתיחה . האבן היא חסרת ביטוי וחסרת מבע, אך דבר מה טבוע בה ונקרא להתעורר מתוכה, לשפוע בשפיעת השפה . לשם כך נקרא המשורר אל מצבי הדומם, אל חומרי העולם ששקעו בשתיקה . שירתו נקראת לדובב אל סיפי הדיבור את הניסיון הקודר הסתור עוד באבן . זכורה לנו פרשה זו המסופרת בספר יהושע ( כד, כו – כז ) , שנאמר בה כי כשסיים יהושע את כתיבת "סֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים" ובה נתן חוק ומשפט לעדתו, נטל "אֶבֶן גְּדוֹלָה" והניחהּ תחת עץ האלה ואמר : "הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ" . באבן זו חקוקים, חצובים, זכורים "כל הדברים" . האבן המונחת בשדה היא ששמעה והיא שתעיד : היא הנושאת זכר למען העדה . האבן שומעת ותעיד . והרי דברים רבים נכתבים, נחקקים, באבן : חוקה ותורה ומפעל רב על הארץ . אך כיצד תעיד האבן בכיבושי הארץ ? כיצד תעיד בה...
To the book |
|
|