רשמים מן השנה השביעית

254 | שמונה שנים שלטנו עוּבדות, לפחות לא את התחושות שלא מכירות במיתוס האמריקאי הרחב של "יחסי הגזע", של שני שכנים המצויים בוויכוח מצער על גדרות . תיאוריית השוד לא רק שלא הכירה במיתוס הזה ; היא יצאה במתקפה ישירה נגדו . ולכן לא היה די בכך שתהיה לי "תחושה" שהמיתוס שגוי, שאחוש סלידה מסוימת כלפיו . היה עליי להוכיח בקפידה, ככל האפשר, שהוא שגוי . לא עשיתי את זה בתקווה שחסידי המיתוס הלא מתוחכם הזה ישתכנעו שהם טועים, לפחות לא רבים מתוכם . עשיתי את זה כדי לדעת שאני לא משוגע, כדי לדעת שמה שחשתי בעצמותיי, מה שראיתי בקהילה שלי, הוא אמיתי . ועשיתי את זה בשביל אחרים שיודעים שהם נשדדו גם אם הם לא יכולים לדלות את מלוא הסיפור שעומד בבסיס התחושה הזאת על כל הזוועות שבו . לא יכולתי להגן עליהם מפני השוד . אבל היינו מוקפים מכל עבר במנגנון שמטרתו לאמת את המיתוס ולתקֵף את האשליה . היו שחורים שהאמינו אבל רובנו כבר בחנו את האשליה - ביום מסוים, בזווית מסוימת, באור מסוים - ואחיזת העיניים נגלתה, ולו לרגע . מה שרציתי יותר מכול היה להאיר את הבמה כולה באור רציף, להגיד לאחיי ולאחיותיי בכל הסמכות שיכולתי לגייס שהם צודקים...  To the book