אחר וזולת

47 באמצעות ההיפוסתזה היא מוצאו היחיד , המפלט היחיד מפני הבלתי נסבל שבאותה הרפתקה . במוות יש את פיתוי הָאַיִן של לוקרציוס ואת תשׁוקת הנֵצַח של פסקל . אלו לא שתי גישות נבדלות : אנו רוצים בה בעת למות ולהיות . הבעיה היא לא לחלץ איזה נצח מידי המוות , אלא להצליח לקבלו , להצליח לשמר לָאני , בְּקֶרֶב קיום שבו קורית לו התארעות , את החירות שנרכשה בהיפוסתזה . מדובר במצב שניתן לכנותו הניסיון לְנַצֵּח את המוות , מצב שבו , בעת ובעונה אחת , ההתארעות קורית ובכל זאת - מבלי לקבלה כמו שמקבלים איזה דבר , איזה אובייקט - הסובייקט מתייצב בפניה . תיארנו מצב דיאלקטי . כעת נבקש להראות מצב מוחשי שבו הדיאלקטיקה הזו מתממשת . זוהי מתודה אודותיה לא ניתן לנו כאן להרחיב ושבה אנו נעזרים בקביעות . מכל מקום , ניתן לראות שהיא איננה פנומנולוגית עד הסוף . המצב הזה - שבו ההתארעות קורית לסובייקט שלא מקבל אותה על עצמו , שלא יכול להיות יכול דבר לגביה , אבל שבו הוא באופן מסוים בכל זאת ניצב בפניה - הוא היחס עם הזולת , הפנים-אל-פנים עם הזולת , הפגישה בפנים , שבה בעת מסגירות ומסתירות את הזולת . האחר 30 - זה הזולת . ה " מקובל " בהרצ...  To the book