הַהִיפּוסְתָזָה

25 הופכת לקיים . ובדיוק מפני שׁהנוכחיות היא דרך לממש את ה " הָחֵל בעצמו ", היא תמיד חלוף . לו היתה הנוכחיות נמשכת , היא היתה מקבלת את קיומה ממשהו קודם . היא היתה נהנית מירושה . אך היא משהו שבא מעצמו . דבר אינו יכול לבוא מעצמו , אלא אם הוא לא מקבל דבר מְהַעָבָר . החלוף הוא אפוא צורתה המהותית של ההתחלה . אך החלוף הזה , כיצד הוא יכול להוביל למשהו ? זה מצב דיאלקטי שאינו שולל אלא דווקא מתאר תופעה שנדרשת עכשיו : ה " אני " . הפילוסופים תמיד זיהו ב " אני " אופי אמפיבי : הוא לא עצם , ובכל זאת הוא במובהק משהו קיים . להגדירו באמצעות הרוחניות זה לא לומר דבר , אם רוחניות מקבילה לאיזה אוסף תכונות . זה לא לומר דבר על אופן קיומו , על המוחלט אשר בָּאני לא שולל יכולת התחדשות כוללת . לומר כי ליכולת הזו יש קיום מוחלט , זה להפוך את היכולת לעצם , למצער . מאידך גיסא , בהיתפשו על הגבול בין ההתקיים לבין הקיים , כְּפונקציה של הַהִיפּוסְתָזָה , הָאֲנִי ניצב מלכתחילה מחוץ לניגודים בין המשתנה לבין הקבוע , כמו גם מחוץ לקטגוריות הַהֱיות וְהָאַיִן . הפרדוקס מפסיק כשמבינים שׁה " אני " אינו במקורו קיים כלשהו , אלא אופן...  To the book