יד. אבא

174 מוטי זעירא משהו בשיחה במשרדו של זאב הטרימה את מה שיפקוד את דוד בעשור הבא : תחושה שהוא נשאר בשולי הדרך , ששפתו המוסיקלית והערכית איננה מובנת יותר על ידי הסביבה - המשתנה והולכת בקצב המהיר של החיים המודרניים . " האם רק זהו הזמר הישראלי ? " שאלה זו תציק לו בהמשך ביתר שאת , אבל כעת , בתום הדיון במשרדו של זאב , הוא נחפז לנען , אל עבודתו , אל משפחתו ואל ילדיו . כזה היה סדר יומו של דוד בקיבוץ : היה קם בחמש בבוקר ויוצא אל עבודתו כרצף . שנים רבות היה חלק מצוות הבניין , וילדי הקיבוץ - שבגרו בינתיים - זוכרים אותו רכון על ברכיו , שזוף , מזיע , מלווה לעתים קרובות את עבודתו 453 " כף הרצפים שלו היתה מבוקעת מרוב המכות שהיכה בה במהלךבשירה . הרצפות ", סיפר יובל אנוך , " ותמיד הייתי מוטרד איך זה הוא לא פוצע 454 אחר-הצהריים היה מגיע אל חדר המשפחה , פושט את חולצתואת ידו " . ויוצא לעבוד בגינה - אותה טיפח באהבה של איש אדמה - והצמיח בה דקל , וגפן מטפסת , ופרחים לרוב . העבודה בגינה הרגיעה את נפשו : לעתים היה משכים קום , אחרי לילה של כתיבת שיר , ועוד לפני היציאה לעבודה מטפל בגינה . ופעמים אחרות - כשהיה גואה ...  To the book