הסכרים

השמח בחלקו 119 הרביעית וניסה לפרוץ לכיתת הלימוד . מנעתי ממנו את הכניסה, והמורה מעברה השני של הדלת נעלה אותה בפניו . עומר זעם, בעט בדלת וניסה לשבור אותה . משניסיתי לעצור אותו הוא כמעט תקף אותי . ניסיתי להרגיעו והודעתי לו שלא אעזוב אותו עד אשר יירגע, וכי חשוב לי להיות אתו במצוקתו היות שאני אוהבת אותו ודואגת לו . עמדנו כשעתיים מול הכיתה הנעולה, ומעת לעת הוא התפרץ, צעק, השתולל ובכה . הצעתי לו לטלפן לאמו, בתקווה שתעזור לו להירגע, ואמנם הוא התקשר פעמיים-שלוש ובכה בכי קורע לב בדברו איתה . לאנשי הצוות שלי הודעתי כי איני פנויה כלל וכי עליהם להמשיך בלעדיי . קשה היה לעמוד מול כאבו השוצף, מול השיטפון הרגשי שלו . נדמה היה שהוא טובע במעיינות הכאב . חשוב היה לי להישאר צמודה אליו, לנסות להרגיעו בקול שקט, נינוח ושלו . סיפרתי לו עד כמה הוא חשוב לי, שאיני מוכנה לוותר עליו, והזכרתי לו חוויות נעימות, את חלומותיו, את כוחותיו . ניסיתי לדבר בנימה הומוריסטית, ויחד עם זאת הזדהיתי עם כאביו, עם תחושות חוסר האונים שהיה שרוי בהן, וניסיתי למלל אותן עבורו . ידעתי שלא אעזוב אותו עד שישוב לכוחותיו ונוכל לחייך ולהמשיך ב...  To the book