ה. "כִּנְחָלִים בַּנּוֹפִים הַיָּפִים": "מנופים רחוקי מהות"

2י שרך כעי 259 מעושק הזמן, מן הגוף, מן המרחב והמקום ולנדוד בנופים רחוקי מהות . 27 מעשה השירה מתאפשר מתוך ההפרדה שבין הגוף לנפש . החוויה האישית של המשורר נמזגת במהותן של דמויות, שאותן הוא מכנה "אֲצִילַי" — באי כוחה של ההיסטוריה היהודית ש"לֹא הִסְּסוּ מֵעוֹלָם וְאֶת שֵׁבֶט זַעְמָם-מוּסָרָם הַמְלֻבָּן / נִסּוּ עַל נֶפֶשׁ וְגֵו עַצְמָם — עַד אֲשֶׁר צֻנַּן וְהָדְמַע . . " ( ח : 76 ) . מגע המכווה שבין המשורר ובין האצילים, הנביאים הקדומים, גם הוא מעמיד את המשורר בנוף רחוק מהות . הנוף הזה, בשונה מנופי הנכר האירופיים של ילדותו שבהם המים מפכים לקול לבלוב, הוא נוף לוהט של שמש חסרת חסד, וסתווה הוא של גשם, רעמים וברקים, "שֶׁגַּם הֵם מִמְּקוֹרוֹת הָאֵשׁ שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁמֶשׁ בְּאַכְזָר — —" ( ח : 76 ) . חוויית הלהט המכוננת, המגולמת בסנה ובאל השוכן בו, מלווה את המשורר בשירתו : "וְקוֹמָתִי עוֹלָה בַּנּוֹף הַהוּא בּוֹ הֵם דָּרְכוּ וְלוֹהֲטִים — —" ( ח : 77 ) . אך לא רק הבדידות והנוודות מאפיינות את המשורר, אלא גם הסערה והעמידה אל מול הזרם . יותר מכך, על ייאושו משפיעה גם ההתנגדות האקטיבית של הקהל לראות בשי...  To the book