לש האט וש וה דִע ֵשכ"ּוֵ ׁה לבה ל ֵר יִׁשְה ז ֵאעוֵֵך כְל "וֵע" בב 75 אשר בגליציה, לפני קרוב לחמש מאות שנה גורש הסבא הזקן מספרד, אחרי שהעלו למוקד את משפחתו, הוא היה רופא בחצר המלך, שמו הנריקה דה פאס ( בעל-השלום ) ברח להולנד ומשם עבר ללנצוט ויסד את משפחתו, לזכרון השאיר 'ספר-המשפחה' — בדפים צהובים ועבים רשם כל דור את מה שעבר עליו, רבנים, רופאים, סוחרים דבוקים בלב ונפש — ליהדות . אני היחידי מהמשפחה ברחתי מהישיבה והגמנסיה, ועליתי לארץ ישראל, נזכר אתה בטח בעבר הרחוק כשזכיתי לקבל אותך באוהלי, בנס ציונה, כשאורחי התמידי היה הרעב, [ . . . ] אף על פי המרחק בהשקפות שלנו נקשרתי אליך ולשירתך בעבותות אהבה אשר לא הובעו במלים . תמים הייתי — האמנתי בספר — ולא בקוראים, האמנתי באדם, בקדושת האדם . כיום 'לרגלי כל נהרות בבל, בם טבעו יקירי, וסביבם אדמת הרג רבה, ועפרות דממה ב- 6 מליונים ! ! הפיות, — — אין ביטוי לכל מה שהתרחש בגיא העקדה . נטבע אני בצער ויגון [ . . . ] נזכר אני בעוד פגישה אתך, ברמות השבים 'ירושלימה הגעתי מדרך רבה, לילה ואין לי מקום פה ללון והדמע בוקע מכל אברי' — בטח תזכר בטיולים — בשדות רמתים, ...
To the book