"סֶרֶט הַבִּיוֹגְרָפְיָה הָאוֹזֵל": מוות ושכול

222 [ . . . ] " ( אבידן ,1962 עמ' 24 ) . המערכת הפרודית האיגיונית מגחיכה את קדושת המקור ( "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", בראשית ג, 19 ) , אלא שזהו תוצר משני של הפרודיה, אשר מבקשת קודם כל לטפח את ההרואיות הליצנית, אך המפוקחת, של אבידן לנוכח אימת המוות . התנועה התזזיתית בין אופציות איגיוניות כמו מבקשת לתעתע במוות, אלא ש"בִּגְלַל הַקִּרְבָה הַמַּהוּתִית" בין האני השירי לבין המוות זה לא עולה יפה . מכך עולה שהאני השירי הוא באופן פרדוקסלי אדם 26 דמוני ו / או בן מוות . ב"שני שירי זיכרון" אבידן מגחיך את מושג השכול בחברה הישראלית ובכך מגחיך טאבו . שני השירים נקראים, "האגדה לבית אבא", אלא שהשיר השני הוא "האגדה לבית אבא ( נספח ) " . התוספת הטכנית בכותרת, נספח, מגחיכה את הרומנטיקה של המוות . שני השירים מגחיכים את מות הטייס, סמל האליטה והיכולת של הצבא הישראלי, ואת הזיוף הגרוטסקי של רעיון משפחת השכול דרך הקלישאות של הריאיון הטלוויזיוני המסורתי עם הקרוב / ה : "תָּמִיד לָקַח אוֹתִי לְסַיֵּר בַּטַּיֶּסֶת / הָיָה צַלַּם חוֹבֵב רָצִיתִי לָטוּס [ . . . ] עָבַר זְמַן עָבַרְנוּ דִּירָה עָבְרָה קִבּוּץ / עָבַרְת...  To the book