"יֶלֶד רַע אַבּוּ־כַּבִּיר": לעיצובם של בני המעמד הנמוך בשירת אבידן

159 הפתיחה מתארת סצנה קולנועית : "שִׂימוּ לֵב פַּעֲלוּל קוֹלְנוֹעִי / חֲבוּרַת מְעַשְּׁנִים נִכְנַס אָדָם / מֻכָּר לְכֻלָּם כְּאַנְטִי-סִיגַרְיוֹת / שׁוֹלֵף וְיוֹרֶה / אֵין עָשָׁן בְּלִי אֵשׁ" ( ההדגשה במקור ) . זוהי פרודיה שנונה על הקלישאה, אין עשן בלי אש, ועל הדו קרב בין מעשנים ללא מעשנים . באמצעות הגחכת הקלישאה הפרודיה מערערת את יסודות מושג הצדק ואת אפשרויותיו הבלתי מוגבלות של הקולנוע, שמעניקות לגיטימציה מופרכת לשימוש מוגזם ופרוע באלימות, לכאורה, באופן צודק ( להרוג מעשנים ) . המדיום הקולנועי מעניק לשיר תזזית הבאה לידי ביטוי באסוציאטיביות בין שדות סמנטיים, כמו הוא נע באופן קליפי, שוט אחר שוט . במבנה קליפי אין בהכרח סדר הגיוני מחויב המציאות בין הסטרופות-תמונות-סצנות, אלא מקצב טהור שמזכיר באופן אסוציאטיבי את השיר הפוטוריסטי שבו אין אני, אלא אחדות דינמית בין אדם למכונה ( ניקולס [ Nicholls ] 1995 , עמ' 97 - 98 ) . גם צמד השורות [ couplet ] שחותם את הפואמה מוסר לנו שהשיר הוא דוגמה של מדיום אחר, של טיוטה ספרותית ( "זֶהוּ הַשִּׁיר עַל הַנַּעֲרָה / זוֹהִי דּוּגְמָה אֵיךְכּוֹתְבִים שִׁירָה" )...  To the book