כיסא נדנדה

נ י צ ה א י י ל 8 19 קדימה ואחורה . בקצב רגוע . לא צריכה לקום, לא צריכה למהר, לא להסתכל על השעון, יש לי את כל הזמן שבעולם . לא לבשל למשפחה, לא לרוץ לעבודה, לא לטפל בדודה החולה . רק אני והנדנדה שלי . קדימה ואחורה . איזו הנאה . אחרי זמן מה עיני נעצמות ואני מתנמנמת . קדימה ואחורה . כך חולפים הימים בנעימים . יום אחד אני מנסה לקום ולא מצליחה . הרגליים שלא עמדו זמן כה רב, מסרבות לשאת אותי, הידיים שהיו מונחות על המשענות, רפות ואינן תומכות בי . אני שבה ושוקעת בכבדות בכיסא הנדנדה, מרגישה רדומה וחסרת כוחות . בשביל מה להתאמץ ? כל-כך נוח . קדימה ואחורה . ואולי זו רק אשליה ? והציפייה לכיסא הנדנדה שבו נחיה את "החיים האמיתיים" אינה אלא תעתוע ? אולי לא שלוות נפש מניעה את החלומות אלא דווקא סערת נפש ? לפעמים אנו מחכים, במשך תקופות חיים ארוכות, לאזורי נוחות כדי לממש חלומות, מחכים ומגלים כי מאוחר מדי . כך קרה לאבא שלי . ארבעים שנה חיכה, חודש אחר חודש, שבוע אחר שבוע, כדי להגיע ליום שבו יסיים את עבודתו ויגשים חלום — טיול בעולם . חלפו ארבעים שנה, אבי סיים את עבודתו, ענד את שעון הזהב עם ההקדשה באותיות מסולסלו...  To the book