צב

נ י צ ה א י י ל 8 5 לא עונה לטלפונים . צב ממש . אני נוקשת פעם או פעמיים בקלות על השריון . הלו, יש שם מישהו ? ומניחה לו . זזה הצדה . לאיטו הוא מוציא קצה אף רטוב, מותח רגליים, מרים ראש . יש עולם גם בחוץ . איזו הפתעה . ולפעמים גם לי מתאים להיות צב . לזמן קצר . אחרי אכזבה גדולה או כישלון אני זקוקה להתכרבלות הזאת, לנחמה של ההתכנסות פנימה . זו הכמיהה לחזור אל הרחם, טוענת החברה הטובה שלי, את נסוגה למקום המוגן ביותר עבורך . אולי . יש בי צורך להתנתק מהעולם שבחוץ, מכל הקולות והמראות, להקשיב להלמות של לב אחד, לחשוב ביחיד ולא ברבים . אל תיפגעו, אני אומרת לחברים שלי, זה לא נגדכם — זה בעדי . אני צריכה להיות צב . רק באופן זמני . לא לדאוג, אני תמיד חוזרת . יש צבים אנושיים זמניים, ויש צבים אנושיים כרוניים, אשר לובשים באופן קבוע שריון עבה . אנו מסתכלים עליהם ורואים רק את המסכה החיצונית, מנסים להציץ מבעד לשריון ולא מצליחים . כל מה שבפנים מוסתר ומכוסה . הצבים הכרוניים סוחבים איתם את השריון לכל מקום, גם למקלחת . לשם מה ? אני תוהה . אני יכולה לחשוב על שתי סיבות . האחת קשורה לתפיסה של העולם — מרבית הצבים הכר...  To the book