פרק שישי: הפינות

205 1 . הקנים והקונכיות הפגישו אותנו בבירור עם המרות של פונקציית המגורים . מטרתי היתה לחקור אינטימיות מדומיינת או גולמית, אווירית כמו הקן על העץ או סימבול לחיים שצופו בנוקשות, כמו רכיכה בתוך אבן . עכשיו בכוונתי לגשת לבחינת רשמים של אינטימיות, שעל אף היותם רגעיים או דמיוניים, עדיין יש להם שורש אנושי יותר . הרשמים שנבחן בפרק זה אינם זקוקים להמרה . אפשר לעשות מהם פסיכולוגיה ישירה, גם אם תודעה פוזיטיביסטית תתפוס אותם כחלומות ריקים מתוכן . הנה נקודת המוצא של מחשבתי : כל פינה בתוך בית, כל קרן זווית בתוך חדר, כל חלל מצומצם שבו אנו אוהבים להצטנף, להתכרבל בתוך עצמנו, הם בשביל הדמיון בדידות, כלומר הם גרעין של חדר, גרעין של בית . המסמכים שאפשר ללקט בקריאה הם מעטים למדי, משום שההצטנפות הזאת אל תוך עצמך מתויגת כבר מלכתחילה כשלילית . מבחינות רבות, הפינה ש"חיים" בה שוללת את החיים, מצמצמת את החיים, מסתירה את החיים . הפינה היא, אפוא, שלילה של היקום . בפינה, איננו מדברים אל עצמנו . כשנזכרים בשעות הפינה, נזכרים בעיקר בשתיקה, בשתיקה מהורהרת . מדוע, אפוא, צריך לתאר את הגיאומטריה של בדידות כה נדכאת ? הפסיכו...  To the book