היסוסים וחריקות

110 היהודי-ערבי . עשרות שעות של שיחות, ויכוחים ודיונים, האשמות הדדיות . פתאום ראית איזו תהום פעורה בינינו, למרות שאנחנו עובדים יחד כל השנים ויש בינינו יחסי חברות אישיים . בשעה של משבר פוליטי- לאומי כל צד מתחפר באמת שלו, בסבל שלו, בקבוצה שלו, והידידות האישית לא תמיד משחקת תפקיד . זה לא היה קל והיו גם אחדים שעזבו את העבודה כי הרגישו שאינם יכולים להמשיך . אחר כך, אגב, הם ביקשו לחזור . אני מודה שגם בי עברו מחשבות קשות באותם ימים . הרגשתי שכל מה שעמלתי בשבילו וכל מה שהאמנתי בו מתמוטט לנגד עיני . לא הבנתי איך השוטרים מסוגלים לירות אש חיה על אזרחים שמפגינים . הכרתי כמה ממשפחות ההרוגים והלכתי לנחם, ושם שמעתי דברים קשים ביותר . תהיתי אם באמת אנחנו, המעטים כל כך, הממשיכים להאמין באפשרות לחיים משותפים, באמת יכולים להגשים את חלומנו, או שאנחנו נאיבים וחלשים מדי . אבל יחד עם חבריי במרכז ולאחר שיחות ארוכות, מעמיקות וכואבות, החלטנו שממשיכים יחד ומגבירים את המאמצים . ארגנו משלחות משותפות לניחום המשפחות האבלות בסח'נין וביישובים אחרים . המנחים שלנו, שמקצועם הוא ניהול קבוצות בקונפליקט, יישמו את הידע שלהם ...  To the book