|
|
68 שפה אחת ודברים אחדים ולוויכוח המוכרע על פי רוב דעות ( ‘רבו המזכין — זכו, רבו המחייבין — חייבו‘ ) , ואלמלא כן היא מאבדת את סגולתה, הגורמת ללומד לחוש שהוא שותף לתהליך הדיון, הוויכוח והחידוש : ‘כדי שתהא התורה נדרשת מ“ט פנים טמא ומ“ט פנים טהור‘ . 5 הרי אך כיצד ניתן להבין את עצם המשאלה ששמו חז“ל בפי משה ? היא מנוגדת לתרבות המחלוקת של בית המדרש הדוחה התערבויות מידי שמים, כפי שמשתקף באגדה המפורסמת על ‘תנורו של עכנאי‘ . נראה שחז“ל ביטאו כאן את הכמיהה האנושית הטבעית להימנע מלקבל הכרעה ומליטול אחריות . אך בלשונו של סארטר, האדם — ולענייננו : גם איש 6 החירות היא עובדה קיומית שאין ממנה מנוס . ההלכה — נידון לחירות . לעתים מבקש אדם להשלות עצמו שלא הוא המכריע והמחליט ; שיש כוחות חזקים ממנו המובילים אותו בעל כורחו ואין לו עליהם שליטה . הוא נוטה לחשוב שההלכה נקבעה בידי שמים ועליו לכופף עצמו לכלליה הנוקשים . אך בכך הוא נמלט מהאחריות ומהחובה להכריע בעצמו . עול הברזל והיד הנטויה הם מדומים ; אין יסוד לאשליה — אשר יש המכנים אותה ‘דעת תורה‘ — שמשחררת את איש ההלכה מן המועקה הכבדה של ההכרעה . הוא נידון לחצוב...
To the book |
|
|