|
|
בָּרַחְתִּי הַיּוֹם אֶל ‑ הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי עִצְּבוֹן יָדַי בְּלִי כֹחַ . [ . . . ] אֵצֵא לִי הַשָּׂדֶה וְאֶשְׁמַע מַה ‑ דִּבֶּר אֲדֹנָי מִן ‑ הַקָּמָה, מַה ‑ לָּאַט הָרוּח מִמַּשַּׁק הַקָּנִים הַזְּקוּפִים, הַגֵּאִים, מַה ‑ יִּרְקֹם בַּסֵּתֶר זִיז שָׂדַי, מַה ‑ יִּפְעַל בּוּל הָרִים בִּדְמָמָה, וּמָה הַשִּׁבֳּלִים תָּנַעְנָה רָאשֵׁיהֶן הַשְּׂעִירִים הַמְלֵאִים ? "כנף הרננים" ‑ ציפורי השיר ‑ של מנדלי כמו מרפרפת כאן לרגע, מופיעה אך נשללת מיד . לא כציפור שיר יוצא ביאליק אל הטבע, גם לא כאריה מתפרץ, אלא ככלב מעונה . מי מענה את הכלב ? מישהו בחוץ ? הכלב מענה את עצמו ? מכל מקום, כלב זה הופך מיד לנביא . מה שומע הנביא ? את קול אלוהים מן השיבולים, קרוב מאוד לסנה של משה, ללא אש . והוא שומע שם ציפור : הציפור נחבאת בסתר הנוף ורוקמת דבר ‑ מה ( שיר ? ) , אך נחבאת גם בסתר הטקסט . היא מסתתרת במילים "זיז שדי" . צירוף סתום זה מופיע ב תהלים נ, יא : "יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי" . המדרש והתלמוד מספרים כי "זיז שדי" הוא ציפור : כך למשל ב במדבר רבה כא, יח : "וְעוֹף 194 הַשָּׁמַיִם, זוֹ...
To the book |
|
|