218 זיוה שמיר | מִים ומִקדם כמי שבחר להסתפח אל חבורת הסופרים של אודסה שאותה הנהיגו אחד-העם ומנדלי-מוכר-ספרים, איש-איש בדרכו ובתחומו, וכמי שהשתתף באחדים מהקונגרסים הציוניים הראשונים, גיבש ביאליק את מדיניותו בתחומי תחיית הלשון העברית כבר בעשור הראשון ליצירתו, בעודו עלם רך בשנים . את עיקריה ניסח במאמריו ובנאומיו, ולא אחת אף רמז לה בדרכי עקיפין ביצירתו לסוגֶיהָ . הוא קיבל על עצמו, הן בתחומי הפואטיקה והן בתחומי הפילולוגיה, את הנחות היסוד של "אסכולת אודסה", שדגלה בשינויים אבולוציוניים אִטיים, ולא במהפכות חפוזות של בן-לילה . אחד-העם, שדגל בטהרנות ( פוריזם ) לא התיר לביאליק להשתמש ביידישיזמים ( כגון "שנוררים" ) בשיריו, אך ביאליק הסביר לו את הצורך להפר לפעמים את הכללים, כדי ליצור את האפקט הראוי ולזעזע את הקוראים . עם זאת, בעיקרו של דבר, נטה ביאליק אחר מדיניותו של אחד-העם בתחומי התרבות הלאומית . סופרי אודסה ביקשו להשתלב בשלשלת הדורות של הספרות העברית, ולא האמינו בבריאת "יש מאין" . מנדלי, למשל, החזיק בביתו ספרייה גדולה ועשירה של מקורות היהדות מכל הדורות, ובהיעדר קונקורדנציות, הוא העסיק בביתו חבור...
To the book