דרור בורשטיין / "אמא עוד לא באה"

132 של צרור המכתבים הופך בדמיון למשהו שמסוגל להתפרשׂ בלא גבול . הקשר עם העבר עומד בסימן אי-נחת" ; ואילו בשירתו המאוחרת "מוותר אבות ישורון על האמביוולנטיות לטובת עמדה חד-משמעית הרואה במכתבים מזכרת יחידה שנותרה לו מהעבר", והוא מצטט כדוגמה שיר מקפלהקולות : "אֲנִי בָּא דֶּרֶךְגֶּשֶׁר נְיָר מִכְתָּבִים שֶׁל אִמִּי" . בקפלה קולות קיומה של האמא זהה כמעט לקיומם של מכתבים ממנה . המכתב, כרפרודוקציה של קול האֵם, הוא כל מה שנותר למשורר . לכן הוא "כֹּל מִכְּתָב קוֹרֵא שְׁבוּעַיִם" ( עמ' 12 ) . המכתבים חדלו מזמן מלהיות אמצעי פשוט של העברת מסרים : הם אובייקטים פולחניים, חפצים מאגיים המעבירים את האוחז בהם ממקום למקום ( כמו הכפתורים המעלים באוב את האמא בשיר "הילדוּת עם הכפתורים שלה", בעמ' 11 ) . כלומר, כשאבות רואה את שוקי אוחז במעטפה הוא מזהה מיד את עצמו, כבמראָה פשוטה : ילד יתום הנאחז במכתב . ולא לקבל תשובה למכתב כזה פירושו, בקפלה קולות, מוות : "זֶה כְּמוֹ אֶחָד שֶׁכּוֹתֵב מִכְתָּבִים, / וּמִזֶּה הוּא חַי . / / וְאֶחָד שֶׁלֹּא מְקַבֵּל תְּשׁוּבָה, / וּמִזֶּה הוּא דַּי" . שוקי, האוחז במעטפה שאביו הנעדר...  To the book