יוסף שרון / כוכיה היא השורש

108 עוד לפני שאיגרות-שירים אלה באים על הקורא כמהלומה — שכן אין בהם הרגשה שהם פורעים חוב יהודי-ישראלי קולקטיבי לחורבן יהדות אירופה — השירה של ישורון, בהווה התל-אביבי, נראית כמעט כקליפת השום אל מול שמחת האהבה שאבדה לו : השק שעל ראשו נפרם כל הזמן אל ההווה, ולמעשה רק במקום אחד שומע ישורון במפורש ובמישרין נימה של מארש אבל : כשהוא מקשיב בלילה לנהמת האוטובוסים ( שיר ,I,30 210 ) . במקום קינה נשמעים קולותיהן של דמויות שחוחות, שיש בהן ריח חוצות תל-אביביים, פושטי יד או "הָעוֹלֶה הַיָּשָׁן הַמִּצְרִי" ( שיר I,4 , 184 ) — לא רק כדי לגמד את השירים שלו בהשוואה למכתבים שקיבל ולא השיב עליהם, ( "מַה שָּׁכַח אַתָּה אִמֶּךָ ? / וַהֲרֵי רָאִינוּ : כַּיּוֹצְאֶיךָ / מִתְרָאִים בַּעֲמָמֶיךָ" ( שיר ,I,18 198 ) , אלא גם כדי להעיד על חוסר ישע אנושי וישראלי חדש . מה יכולתי לכתוב לכם ? הוא כאילו שואל את המשפחה, הרי כבר נעלתי אחרַי דלת הרבה לפני אסונכם-אסוני . יש הבדל בין העברית כשפת רחוב מדוברת לבין שמיעת הקול המדבר בה . ישורון נמשך אל הקול הלא מהוקצע של חסרי הישע . לכן שירי שלושיםעמ' הם גם פולמוס שבור עם כלי השיר...  To the book