שו"ת אנטיגונה

אסף ענברי 358 את סדר יומה של מדינת ישראל ב – 40 השנים האחרונות . מבחינה תרבותית, היא כמעט בלתי מורגשת . היא לא מילאה עד כה שום תפקיד בעיצובה של התרבות העברית המודרנית — לא בדור התחייה, לא בתקופת היישוב, לא בדור המדינה ולא בדורנו . אם יש לציונות הדתית מה להציע לתרבות החילונית שאיבדה את דרכה, סודה שמור עִמה . תרומתה לספרות הישראלית קלושה, ותרומתה לשאר שטחי האמנות הישראלית אפסית למעשה . התחום היחיד שבו תרמה הציונות הדתית את חלקה לחיי הרוח בישראל הוא התחום היהודי המסורתי של לימוד המקורות . היא עשתה ועושה רבות בתחום זה — הן בעולם השיח האקדמי, הן בעולם השיח הרבני והן באזורי התפר שביניהם — החל ב – 30 כרכי "דעת מקרא" של מוסד הרב קוק וכלה בספריהם של רבנים משכילים כמו אהרן ליכטנשטיין, יהודה ברנדס או בני לאו . אבל תרבות חיה אינה נמדדת בחקר עתיקותיה אלא ביצירתה החיה . הציונות הדתית לא הצמיחה שום סופר או משורר בעל נוכחות מרכזית בספרות הישראלית, מלבד אלה שעזבו אותה, כמו חנוך לוין או חיים באר . חוקרי הספרות היחידים שיכלו לשנות זאת התקבצו בגטו המגזרי של אוניברסיטת בר – אילן, ולכן אין להם שמץ מן ההשפעה...  To the book