פרק חמישה עשר 274 השלושים, זמן קצר לאחר שנתוודעו שני החוקרים איש לרעהו, הביע רפפורט את מורת רוחו : התאבה איפוא לנצל מאיתנו גם את העדי היקר הזה, הוא רבינו משה צבי תפארתנו ומאיר עינינו ? לא תחרד עוד אף מפני האדם הגדול בענקים ? . . . אחי, אחי, אנא פנית ? אנא הוליכך רוחך ? הרף מאף, והניחה לגדולים ההם, ואל 27 תרגיזם ממשכבם . אך במיוחד חרה לרפפורט מאמרו הנזכר של שד"ל ב'כרם חמד' שבו, בין השאר, שלל את עמדת הרמב"ם בסוגיית כתיבת המשנה . רפפורט היה שותף לעמדתו של שד"ל כי משנת רבי לא עלתה על הכתב בימי רבי, וכפי שקבע גם רש"י . עם זאת 28 הנימה הבוטה שהפגין שד"ל כלפי הרמב"ם באותו מאמר צרמה לו עד מאוד . בהערה למאמרו של שד"ל משנת 1838 , ציין רפפורט : יכאב לב הקורא לראות איך רצה החכם היקר הזה לכבד את אדוננו רש"י ז"ל בקלון הראב"ע ז"ל, וגם בקלון מאורינו ושמש חיינו הרמב"ם ז"ל . ולא זה הדרך הנכון בבחינת דרכי הקדמונים ז"ל . יהולל איש איש לפי מעלותיו אשר הוא יחיד בהן, ולא יתבזה לפי חסרונותיו . כי לחיפוש המעלות ולא החסרונות אנו צריכים . 29 דבריו של רפפורט כנגד שד"ל לא החטיאו את מטרתם . ואומנם מטבעו היה שד"ל אד...
To the book