א. ' יפייפותו של יפת באוהלי שם'

פרק א חד עשר 220 תעוזה רבה יותר הפגין ר' עזריה מן האדומים ( 3151— 1578 ) בספרו 'אמרי בינה', כשהסביר את ה'הכרח הביאנו בקצת דברים עדות אשר לא מחכמי עמנו' . כנר לרגליו היה עיקרון שהתווה לו ולבני דורו, ולפיו 'כל מקום שאין בו כפירה, לא לתורה שבכתב ולא לתורה שעל פה, לא דבר ריק הוא בעיניי ללמוד הסתום לנו מן המפורש לחכמי האומות' . 2 ואולם חיבור זה דווקא, שנידון לחרם ולשרפה, מעיד על מר גורלם של מלומדים שחרגו מגבולות הספרות היהודית המסורתית ופנו לרעות בשדות זרים . עם מבקריו של ר' עזריה מן האדומים נמנה גם המהר"ל מפראג, ששפך קיתונות של בוז על אותו מחבר ש'הביא עזרו וסעדו מספרים כשדיים ומסופרי העכומ"ז ( = עובדי כוכבים ומזלות ) , וייתן דברי חכמים כאילו היו דבר פלסתר ודברי רוח' . 3 ראוי לציון גם ר' דוד גנז ( 1451— 1613 ) , אף הוא תושב פראג, שאומנם היה זהיר מקודמו, ר' עזריה מן האדומים, ביחסו לספרות נוצרית, אך לא נמנע מלהיעזר בה . גנז צפה שמנהגו יעורר את חמת בני דורו . בפתח החלק השני של ספרו הדגיש כי נעזר בספרי אומות העולם רק במקרה שידיעתם נחוצה גם לחקר היהדות : מביט אני מראשית שרבים יפערו עלי פיהם ועתק...  To the book