תורה שבעל פה למן המאה השש עשרה ועד למאה השמונה עשרה 57 הטענה שהשמיעו חכמי ימי הביניים כי שימור המסורת בעל פה נועד להגביר את מלאכת השינון, וממילא להטמיע אותה בזיכרון הלומדים, רווחה במיוחד במאות השש עשרה והשבע עשרה, ומסתברת אף היא לנוכח תהליך החדירה של הספרים הנדפסים לתחומי בית המדרש, ששינתה כאמור את תרבות הלימוד בין כתליו והעמיקה את התלות ביצירה הכתובה . בחידושיו לתלמוד ציין ר' שמואל אידלש ( המהרש"א, 5551— 1631 ) כי את התורה שבעל פה 'לא ניתן לכתוב משום דלא יסמוך האדם על הכתיבה ולא ילמוד יותר . . . כדי שיחזור על תלמודו ומשנתו תמיד, 12 גם ר' יהודה ליווא ( המהר"ל מפראג, 0251— 1609 ) עמד ויהיו סדורים לו תמיד' . על הסכנה הכרוכה בהישענות על החיבורים הנדפסים . 13 ברגישותו האופיינית לממד הפדגוגי הכרוך בהנחלת המסורת ציין המהר"ל ש'התורה שבעל פה לא ניתנה ליכתב בחכמה זאת גזורה מאתו יתברך, שלא יבטח האדם בעורות הבהמות המתות . . . ותהיה התורה עמו בפיו', ואף חתם בשנינות : 'אבל אשמים אנחנו שהתורה 14 מונחת על ה"שולחן ערוך", ובפינו אין דבר' . דברי המדרש עיינו : פרידברג, ספר החיים, ד ע"ב . מקורות אלו נזכרו...
To the book