ההתנגדות: הזיכרון של הגוף הנשי, הסימפטום של הגוף הגברי

288 ׀ פרק תשיעי אלמלא צחוקה דומה היתה לאישה שלבעלה חנות במרכז . אבל צחוקה הגואה בהתפרצויות אסטמטיות משווה לה סבר עילג . היא מגישה קפה ועוגות ומספרת לנו על ימי הזוהר שלה, ימי הגימנסיה . על המורה לפיסיקה ועל המורה לפולנית . בפיה הכל צחוק, צחוק יבש ומאומץ ( שם : 57 ) . חזרתו החלקית והעילגת של הזיכרון מלוּוה בצחוק מתפרץ וחולני שמעיד על מרחבי זיכרון שאין להם ביטוי, על מלנכוליה שאין בכוחה להתנתק ממושאיה האבודים אך גם לא לחוות את אובדנם . הסימפטום הגופני מעיד על מצב הביניים המלנכולי של הדמויות — בין התוודעות רגשית מלאה לאובדן לבין שכחת האובדן או אף מחיקתו . לכל דמות מוענק רגע קצר שבו מסופר הסיפור שביסוד הסימפטום, לא יותר מכך . הפרגמנט הסיפורי העולה בזיכרון מעיד על החיוניות של המושא האבוד או הנשכח, אבל גם על היעדר ייצוגו הסיפורי המלא . המספר נוהג להצמיד לזיכרון החלקי ייצוג של הגוף, ביטוי נוסף לאובדן ולחסר . גם דמותה של קלרה, שהיתה במשך שנים אם הבית במוסד, מיוצגת באמצעות הידרדרות גופנית שמתעוררת בעקבות התוודעות פתאומית ומועצמת לאובדן ישן, לצד פרגמנט סיפורי קצר שמכיל את סיפורה האישי . פגישתה של ...  To the book