מכוַת האור ופירוקו של שיח הגוף הציוני

הגוף הציוני והגוף היהודי בכתיבתו של אפלפלד ׀ 279 בתביעות . לאמיתו של דבר איש לא הבין את המלים . הצלילים נשמעו כאשמה חריפה . אשמה שאין לה כפרה אלא במעשים רבים, עמל ופרך" ( אפלפלד 1980 : 71 ) . "פעם בשבוע באו המטיפים . הם הטיפו במיני מלים גדולות, רועמות, ובכוח שהיה בו כדי למלא חלל אדיר . אף שלא הבנו הרבה ברור היה : הם מנסים לחייב אותנו לעולמי עד" ( שם : 78 ) . הנערים ברומן אינם מבינים את לשונם 4 ואי-ההבנה מעצימה את הסמכות הכמושל סוכני החינוך שנשלחו אליהם דתית המיוחסת להם . בעיני הנערים, שבאו מסביבה תרבותית נוצרית, למחנכים הללו יש מעמד של מטיפים ואופן דיבורם מזכיר אנשי דת שבכוחם למלא " חלל אדיר" . המטיפים נוקטים לשון תאולוגית של אשמה, דין, חובה וכפרה, ומעשי התיקון המוטלים על הנערים נובעים מן התפיסה שקיומם הגופני קשור לחטא, והכפרה עליו היא משימה תמידית . הקול הציוני זוכה למעמד של דת חילונית, וסמכותו מתעצמת מכוח רטוריקה מאיימת, סמנטיקה מסורתית של אשמה וכפרה, לשון שאינה מובנת לנמעניה, חוקים ותקנות שתכליתם לחולל שינוי בגופם ובנפשם . הנערים מזהים את הסמכות ונענים לתביעותיה, מבקשים להפנים את ער...  To the book