מעבר לאשמה: האוטופיה של המוות

"אַלְפַּיִם שָׁנָה חִכִּיתִי מִתֵּל אָבִיב לִקְרַאסְנִיסְטַאוו" : אשמה וגלות בשירת אבות ישורון ׀ 269 אחיזתו בחומרים האינטימיים שהגדירו שוב ושוב את אשמתו . המוות מרחיק אותו מעצמו : הארץ מרחמת עלינו . היא חמה אלינו, היא מביטה עלינו . היא מגיבה ככה . אם נראה כך, אז יחסנו למוות הוא יחס אחר . [ . . . ] היא נושאת אותך, וכשאתה יושב על האדמה אתה לא יודע בית יותר קרוב לך מאשר זה . כל מה שאתה שוהה עם האדמה, אתה כל כך מתביית בה . [ . . . ] אין מה לפחד . אתה בא לבית האדמה, אתה מוצא פנים מחייכות . [ . . . ] אנחנו ניקלט על ידי האדמה מה יש לאהוב בעולם אם לא את המוות . אנחנו לא נפרפר בידיים וברגליים, לא רוצים, לא רוצים, אנחנו הולכים לשם . אבל באהבה, בשקט, בדממה, בשקט . אוהבים את זה . זה המקום היחיד שיקבל אותנו ( ישורון 1982 : 107 - 108 ) . האדמה היא מעין "מרחב שלישי" ( 1994 Bhabha ) : היא אינה שייכת לא לעיירות ילדותו של ישורון בפולין ולא למרחב הארץ ישראלי או לתל אביב עיר מגוריו . אין היא שייכת למתח ביניהם ואף לא לחלוקה שאין הוא מצליח "להיגמל" ממנה ( "אֵיךְאֶעֱבֹר גְּמִילָה / מֵהַחֲלֻקָּה הַזֹּאת ? " [...  To the book